In 2011,Odele Lugassy-Ambash (2003-2018) wrote to her father in prison a love letter for his birthday. 

Odele was placed in the institutions of the Social Welfare (Revacha) at the age of 8 years old till her death at the age of 15. Since the age of 8 years old Odele never saw her father again and was never allowed to speak to him on the phone.

En 2011, Odele Lugassy-Ambash (2003-2018) a écrit à son père emprisonné une lettre d’amour pour son anniversaire.

Odele fût placée dans les institutions des services sociaux (Revaha) de l’âge de 8 ans jusqu’à sa mort, à l’âge de 15 ans. Depuis ses 8 ans Odele n’a plus jamais revu son père ni n’a été autorisée à lui parler au téléphone

בס"ד                                                                                                                  20/5/15

לכבוד השופט לייבו:

מאת אוסנת לוגסי,

אני מבקשת להפגש עם השופט ולהיות נוכחת בכל דיון שיהיה עליי, כי יש לי הרבה מה לספר ולהגיד לכבוד השופט ולספר את מה שעברתי פה שגרם להם לדבר עליי, ולהוציא עליי שם רע.

בבית שלי היה לי טוב עם המשפחה שלי והייתי חופשייה. והייתי לומדת, מצליחה וילדה טובה ולא חצופה, ומאז שלקחו אותי מהבית בכוח והפרידו אותי מהמשפחה שלי אני לא רציתי להיות ילדה חצופה, זה לא האופי שלי אבל צוות הפנימייה לקחו ממני הכל, את כל מה שאהבתי, את המשפחה שלי, את החברות שלי, בידדו אותי מהחדר שלי ושמו אותי בחדר קטן, ולא נתנו לי ללכת להלוויה של דודה שלי. הם אמרו לי שהם שומרים עליי אבל בעצם הם הרחיקו ממני הכל. ניסו לשכנע אותי שלא היה לי טוב בבית, ושהבית זה מקום רע ושצריך לשמור עלינו מאמא שלנו כאילו היא במילה לא נאותה "מפלצת", ושהבית לא היה בית. שזה דברים ממש לא נכונים. אני הייתי בבית לא הצוות הטיפולי, אני ידעתי מה היה, והיה שם טוב וחום ואהבה. 

ומי שבאמת גרם לי רע ולצער זה צוות הפנימיה שהם אמרו לי שהם רוצים לטובתי ורוצים ועזור לי, ואם זה באמת היה אמיתי ונכון הם לא היו שולחים בקשה להעביר אותי לפנימייה טיפולית, שהם יודעים בעצמם שהמקום הזה לא טוב לי באמת. 

אין לי בעיות נפשיות ואני יודעת שהמקום שם לא בשבילי. אני מפחדת להיות עם בנות כאלה בחדר. 

אני רוצה להצליח בחיים, להצליח בלימודים ויש לי רצון ללמוד ולהגיע למקומות טובים ולעשות בגרות מלאה, להתקבל לאוניברסיטה ולהגשים חלומות, ואני יודעת שמקום כזה יעשה לי רע ויהרוס לי את כל החלומות שלי ואת העתיד שלי. 

הצוות הטיפולי הוציא עליי שם רע כדי להרוס לי וכדי שאני לא יתקבל לבית ספר טוב שיש לי ציונים טובים ואני אחת מהטובות בכיתה, אני לא יתן שהם יהרסו לי את כל מה שבניתי לעצמי בלימודים, הם הרסו לי את העבר ואני לא יכולה לתקן את העבר, אבל את העתיד אני לא יתן להם להרוס לי אני רוצה להילחם על העתיד שלי ולהצליח בו בגדול ומקום טיפולי יהרוס לי הכל. 

אני מודה שהתחצפתי ואני מבקשת סליחה על כך, כי אני לא אוהבת להתחצף, אבל חשבתי שככה הם יבינו שקשה לי שלוקחים לי את הכל, ואני יודעת שזו לא הדרך ואני רוצה לחזור להיות טובה ומנומסת כמו שהייתי בבית שלי שחינכו אותי. בלי לשים לי גבולות. להיות ילדה טובה ואישה טובה לזולת. אבל זה קשה שלוקחים לך את כל מי שאת אוהבת ואת כל מה שחשוב לי שזה אמא שלי שהייתה איתי לאורך כל הדרך ואני סומכת עליה יותר מכולם והייתה לי אוזן קשבת למרות שנותנים לנו רק פגישות עם פיקוח, רק 15 דק' בשבוע שזה דבר נורא קשה. אני רוצה שכבוד השופט יתן אישור לדבר איתה חופשי, בלי פיקוח, כי היא תמיד הייתה בשבילי ויודעת מי אני באמת.

אני רוצה לגור עם אמא שלי וללכת לבית ספר קרוב ואם תרצו הצוות הטיפולי יבוא לבקר אותי פעם בכמה זמן ויבדוק שהכל טוב איתי ושאני הולכת לבית הספר ואני ארשום גם לכבוד השופט מה איתי כי הצוות הטיפולי הוציאו עליי שם רע ושום פנימייה נורמלית לא תירצה לקבל אותי אותי, ופנימייה טיפולית רק תגרור ותחמיר את המצב הנוכחי ויעשה לי רע וגם אני לא רוצה ללכת לפנימייה אני רוצה הביתה לאמא שלי, זה רק יעשה לי טוב, 

לסיכום אני מבקשת ארבע דברים:

1. להיפגש עם השופט
2. להחליף את לאה אליאב לעו"ד שאני יכולה לסמוך עליו ושיבוא לראות אותי ולא מישהי שעושה את זה רק כי היא מקבלת עלי כסף, וגם היא לא עוזרת לי בשום דבר ומדברת נגדי ולא מייצגת אותי כמו שאני צריכה/רוצה.
3. לעבור לגור עם אמא וללכת לבית ספר קרוב ונורמלי.

 אני רוצה את אמא שלי ולא שום פנימייה טיפולית.

1. אני מבקשת מאד מאד מאד מהשופט לייבו שיגיש צו לפנימיית נווה מיכאל להחזיר לי את הטלפון הנייד שלי ושלא יקח אותו ממני.

לכבוד השופט אני אשמח שזה יתקבל ויעשה. 

תודה רבה,

חתימה. 

בס"ד                                                                                                        20/4/15

לכבוד השופט

אני אודל אמבש אני נמצאת עם אחיות שלי בנווה מיכאל יותר מ-4 שנים בלי לצאת לאמא שלי לחגים לשבתות ובכללי, אולי זה ישמע שאני מרחמת על עצמי אבל אני ילדה קטנה ואני עדיין צריכה את אמא שלי ולא (מילה לא ברורה) אחת עם (מילה לא ברורה) אנשי צוות אלא לצאת אליה לחופשות, המצב והידיעה שאני לא יוצאת אליה ואני נשארת כאן או שאני הולכת למשפחות שאני לא מכירה, לא רוצה בזה, זה מוריד אותי למטה וגורם לי למצב קשה נפשית, בלימודים וגם יש לי בעיות רפואיות, מגיע לי אני רוצה את אמא שלי שגם תמשיך לחזק אותי ולהיות איתה ולדבר איתה וגם בפרטי. מה זה החוצפה הזאת שאתם נותנים לנו לדבר איתה פעם בשבוע ועם רמקול ויש צוות זהו נגמר הקטע שסתמנו בנירים זה מה שגרם לכם לחשוב שזה בסדר מבחינתנו, זה לא בסדר מבחינתי אז אנחנו לא ניסתום עד שנקבל את מה שאנחנו רוצות וזה לצאת לחופשות לאמא שלנו וגם לא צריכים את ההגנה שלכם היא לא פושעת הכי גדולה במדינה שום דבר לא סותר את זה שניצא אליה ואם זה בעבר, עתיד והווה, שום סיבה בעולם ! אני גם ככה לא יוצאת למשפחה מארחת שלי יותר כי לא טוב לי שם וזה הסיבה והמחשבה יותר נכון זה מה שגרם לי לחשוב שרק עם המשפחה שלי יהיה לי טוב וכיף עם אמא שלי שאוהבת אותי לא משנה מה, היא תמיד תעזור לי במה שאני צריכה  כמובן  שאתם לא נותנים לה לראות אותנו הרבה  מה הבעיה אני לא מבינה מה לא ברור פה שאני רוצה לצאת לאמא שלי לחופשות אתם לא מבינים עד כמה שזה משפיע עליי ביום יום בחיים וניראה לי שאתם מודעים לבעיות שאנחנו עושים בפנימייה וזאת הסיבה לכך כי אתם חושבים שאם אנחנו לא נצא לאמא שלנו אנחנו נמשיך להתנהג יפה ולא נקלל ולא נתחצף זה לא נשמע לי בסדר !! אתם טועים בזה שאנחנו לא נצא אליה זה רק יגרום לנו רע ואם אני לא טועה אתם אלה שצריכים ואחראים שלא יהיה לנו קשה ורע ואתם צריכים לעשות מה שאנחנו מבקשות ואתם גם אחראים שנצליח וככה בחיים לא נצליח שאתם סוגרים אותנו מהמשפחה שלנו

לסיכום, 

אני רוצה לצאת לאמא שלי אילנה אמבש אני, שרה ואוסנת. מקווה שתתנו לנו כי יום רביעי יש לנו לכולם יום העצמאות ואני רוצה לחגוג אותו עם אמא שלי ואת כל החופשות והחגים.

אודל אמבש.

E. , partner of Daniel Ambash for 16 years (1998 -2014). E. is the mother of 4 children born from her 6 previous marriages (Daniel Ambash's 4 stepchildren) and mother of 1 child with Daniel Ambash. E. testified as a defense witness for Daniel Ambash. She divorced a few months after he got sentenced, in October 2013, to 26 years in prison.In June 2012, E. wrote following letter about police's violence. Her letter was given to court.

Police Violence

Dear J.,
I am writing to you about what happened to me from the violent police. No one cares or believes me! And I don't understand why!
I was arrested at 11.00 pm (at night) 2 under-cover police men surrounded me and Azamra. They said we were under arrest. So we started to walk to the police car to go to the police station. A tall, baldish policeman beat me 4 beatings on my head and neck on the left side – violently pushing me into the police car! I screamed and cried and told the policeman that I am a sick woman and I am after cancer operation. I suffered a long time from this beating + they forced me to go to a shelter in Beer Sheva. When I got to Beer Sheva the director Almog locked me in the shelter for one entire week + would not let me out to go to the Kupat Cholim to complain about my sever pain in my head + neck after the beatings!
Also Almog would not let me out of the shelter to get my regular medications from the Kupat Cholim! Only after one week did they let me out to the Kupat Cholim! I told the doctor and the doctor gave me more pain medicine. I did an X-ray and the X-ray came out OK. But I suffered severe pains because I was once in a car accident where I rolled over in the car + broke my left jaw + all my right ribs. This is why my head + neck are very sensitive + I still suffer pain from the accident!
On the time in the shelter, the police came unannounced and told me I have to go to Jerusalem for investigation. I asked permission to use the shelter's phone + received permission. I wanted to notify my lawyer that I am leaving Beer Sheva + going to Jerusalem. I was waiting on the phone with the secretary for my lawyer and suddenly Rima, the housemother, slammed down the phone + the police officer beat me on my left arm, twisted me + forced me physically to go out to his car. I screamed + cried from pain – no one cared + I had pain + bruises for weeks!
I can identify the police men quickly + I remember who they are!
Two weeks ago I was arrested and take to investigation in Tiberias + released. Then I went with Sara Miriam to Jerusalem for investigation with Asher Lizmi. He was alone and no one was there except from him + Sara Miriam + me. He scared me and told me only if I am with Sara Miriam he will not put me in jail! I told you in my previous letter about the violence I was treated with when I was by Sara Miriam! Asher Lizmi blackmailed me! Only if I am with Sara Miriam he will not put me in jail! I was terrified! And I told my social worker!
Thank you for all of your help

Esther Bartov
ID-Number XXXXXXXX

NINA YAEL MAYO, mère de Daniel :  Quelques écrits sur Daniel

L'attachement
L'attachement que bien des gens ont éprouvé pour Daniel est dû, je crois, à son indéniable aptitude d'être corps et âme – habité par une attitude de ferveur.
Ce n'est pas quelqu'un qui se contente d’une réalité quotidienne. Son esprit, même enfant, cherchait toujoursquelque chose de plus rare. C'était un fantaisiste en quelque sorte.
S'attacher à Daniel, c'était pour moi, prendre un sentier inattendu, qui cherche, qui monte par des escarpements nouveaux, quelque cime encore vierge.
Daniel avait l'aptitude de faire de la musique ou de la danse, sans les avoir longtemps étudiées. Il a vu par exemple Carlebach jouer de la guitare et créer sur place des chansons et il a fait de même. Il a pris une guitare et à su tout de suite s'en servir. Il a créé des chansons avec le naturel de quelqu'un qui les avait en lui depuis toujours. Il a dansé depuis le premier cours de danse, sans difficulté, sans erreur. Il exprimait simplement ce qui était en lui.
J'avais une confiance sans borne en lui. Je ne craignais pas qu'il puisse se tromper, car je croyais qu'en lui sont imprimé de vraies mesures.
J'avais oublié que bien des personnes dans l'histoire de l'humanité qui avaient le sens de la vérité, étaient mises à l'épreuve par leur entourage et ont dû expier leurs trop grands dons.
J'écris ceci peut-être pour me disculper d'avoir omis le mettre au courant des dangers qu'il court en étant simplement conduit par ses sentiments.
J'aime moi-même trop la liberté individuelle; je comprends que dans une seule vie on puisse désirer croire à ce qu'on croit au fond de soi-même – c'est pourquoi, je n'ai jamais eu envie de discuter ses opinions sur sa foi et sa manière de la servir; sa foi dans l'art, dans la manière à servir ses perceptions religieuses, ou simplement: la manière de conduire sa vie privée.
J'ai une entière confiance en Daniel.
D'autres personnes pensent comme moi, bien qu'ils n'aient pas ce cordon ombilical qui moi – me lie à lui.
D'autres comme moi ont saisi sa grande bonté pour les gens, sa volonté de faire du bien.
Les malentendus sont énormes dans les accusations qu'on lui prête en ce moment. Des personnes incapables d'interpréter certains faits dont on l'accuse ont une envie folle de mettre Daniel dans des épreuves qu'il ne mérite pas.
C'est un fait connu qu'en se mettant des responsabilités énormes en créant une grande famille, comme il a eu le désir de le faire, qu'on peut craindre de se mettre certaines personnes contre soi, avec ou sans raisons suffisantes.
[…]
Je recommence:
L'attachement que j'ai pour Daniel est naturel. Je pense aussi que ses qualités méritent cet attachement.
On peut dire que Daniel a été toujours naïf et peu réaliste. Qu'il a regardé la vie, le monde, du point de vue de la scène, sur laquelle il a aimé récréer, témoigner sa foi.
Pourquoi naïf? Est-ce parce que malgré tout, il n'a jamais rejeté personne; qu'il a donné beaucoup de soi-même; qu'il a été peut-être "trop" généreux?
Souvent on est mal récompensé des bontés qu'on a distribué – cela est connu et continuera être ainsi.
Il faut faire quand même la différence entre être sot et être naïf, mais cela est un choix intérieur.
Parfois, on pardonne les traîtres, on excuse un malfaiteur, un menteur. Mais comment excuser un homme ou une femme qui sans vergogne salissent tout ce qu'ils touchent?
Daniel a un cœur ardent, une nature généreuse, un père aimant, un fils aimant. Et cela me réchauffe l'âme car mon âme est meurtrie.

Some writings about Daniel by his mother, Nina Yael Mayo Ambash, 2013

Attachment
The attachment many people have felt for Daniel is due, I think, to his undeniable ability to be body and soul - inhabited by a fervent attitude.
This is not someone who suggests a daily reality. His mind, even a when he was a child, was always looking for something more unusual. He had an unconventional character.
The attachment to Daniel was for me like taking an unexpected path, which was searching and rising by new escarpments to some virgin summit.
Daniel had the ability to make music or dance, without having studied them for a long time. He saw Carlebach playing the guitar and creating songs on-the-spot and he did the same. He took a guitar and knew immediately how to use it. He created songs with the naturalness of someone who always had had them inside of him. He danced from the first dance class on, without any difficulty, without errors. He simply expressed what was inside of him.
I had unlimited confidence in him. I was not afraid he may be wrong, because I believed that he was imbued with real character traits.
I had forgotten that there had been many people in history who had the sense of truth who were tested by their entourage and had to atone for their great gifts.
I write this perhaps to exonerate myself for failing to inform him of the dangers he faces by simply being driven by his feelings.
I love too much the individual freedom; I understand that in one life we an desire to believe what one believes deep in himself - that's why I never desired to discuss his views on his faith and his way of serving it; his faith in art, in the manner in which to serve his religious perceptions, or simply: how to conduct his private life.
I have complete confidence in Daniel.
Other people think like me, although they did not have this umbilical cord that binds me to him.
Others like me have seized his great kindness to people, his desire to do good.
Misunderstandings are huge in the charges attributed to him right now. People who are unable to interpret certain facts of which he is accused have a mad desire to put Daniel into ordeals he does not deserve.
It is a known fact that by putting enormous responsibilities on one's back by creating a large family, as he had the desire to do, there is a risk of making enemies, with or without sufficient reasons.
[...]
I start again:
The attachment I have for Daniel is natural. I also think his qualities deserve this attachment.
We can say that Daniel has always been naive and unrealistic. He looked at life and at the world from the point of view of the stage, on which he loved to recreate and testify his faith.
Why naive? Is it because despite everything, he never rejected anyone; He gave much of himself; he was perhaps "too" generous?
Often one is poorly rewarded for the kindness one had distributed - this is a known fact and it will continue to be that way.
You still have to distinguish between being stupid and being naive, but this is an inner choice.
Sometimes we forgive traitors, we excuse a criminal, a liar. But how can you excuse a man or a woman who shamelessly defile everything they touch?
Daniel has a strong heart, a generous nature, he is a loving father, a loving son. And it warms my soul because my soul is bruised.

כמה כתבים על דניאל
על ידי אמו יעל  נינה
ההִתקַשְׁרוּת / החיבור

החיבור שאנשים רבים חשו כלפי דניאל נובע, לדעתי, מהיכולת שלו שלא ניתן להטיל בה שום ספק להיות גוף ונפש - מאוכלס על ידי יחס נלהב / להתייחס לזולת בכזו התלהבות.
זה לא מישהו שמציע מציאות יומיומית. רוחו, אפילו כשהיה ילד, תמיד חיפשה משהו יוצא מן הכלל. היה לו אופי לא שגרתי.
החיבור לדניאל היה בשבילי כמו לקחת מהלך לא צפוי, שמחפש ועולה דרך מתלולים חדשים לכמה פסגות בתולות.
לדניאל הייתה את היכולת לעשות מוזיקה או ריקוד, מבלי שלמד אותם במשך זמן רב. הוא ראה את קרליבך לנגן בגיטרה ויוצר שירים לאלתר והוא עשה את אותו הדבר. הוא לקח גיטרה וידע מיד איך להשתמש בה. הוא יצר שירים עם הטבעיות של מישהו שתמיד היה לו אותם בתוכו. הוא רקד החל משיעור הריקוד הראשון, ללא כל קושי, בלי שגיאות. הוא פשוט הביע את מה שהיה בתוכו.
היה לי ביטחון בלתי מוגבל בו. לא פחדתי שהוא עלול לטעות, כי האמנתי שהוא היה חדור תכונות אופי / מידות אמיתיות.
שכחתי כי היו הרבה אנשים בהיסטוריה שהיתה להם את תחושת האמת אשר הועמדו במבחן על ידי החברה סביבם והיו צריכים לכפר על המתנות הגדולות שלהם.
אני כותבת את זה אולי כדי לטהר / לזכות את עצמי / להקל עלי מכך שלא הודעתי לו על הסכנות העומדות בפניו אם הוא יהיה פשוט מנוע על ידי רגשותיו.
אני אוהבת יותר מדי את החופש הפרטי; אני מבינה שבחיים אחד / בגלגול אחד נוכל לרצות להאמין במה שאנחנו מאמינים בעומק - לכן לא חפצתי לדון בדעותיו על אמונתו ואת דרכו לשרת אותה; אמונתו באומנות, את האופן שבו לשרת את התפיסות הדתיות שלו, או פשוט: איך לנהל את חייו הפרטיים.
יש לי אמון מלא בדניאל.
אנשים אחרים חושבים כמוני, אם כי לא היה להם את חבל הטבור הזה שקושר אותי אליו.
אחרים כמוני תפסו את החסד הגדול שלו כלפי אנשים, את רצונו לעשות טוב.
יש הרבה אי-הבנה בהאשמות המיוחסות אליו כרגע. לאנשים שאינם מסוגלים לפרש עובדות מסוימות שבהן מאשימים אותו יש רצון מטורף להמיד את דניאל מול ניסיונות בצורה שלא מגיעה לו.
זוהי עובדה ידועה כי על ידי הצבת אחריות עצומה על הגב על ידי יצירת משפחה גדולה, כפי שהוא רצה לעשות, יש סיכון לעשות לעצמו אויבים, עם או בלי סיבות מוצדקות.
[...]
אני מתחילה מחדש:
החיבור שיש לי לדניאל הוא טבעי. אני גם מאמינה שמעלותיו אכן ראויות לחיבור הזה.
אפשר לומר כי דניאל מאז ומתמיד היה נאיבי / תמים ולא מציאותי. הוא הביט על החיים ועל העולם מנקודת המבט של הבמה, שעליה הוא אהב לשחזר ולהעיד על אמונתו.
למה נאיבי / תמיד? האם זה בגלל שלמרות הכל, הוא אף פעם לא דחה אף אדם; הוא נתן הרבה מעצמו; הוא היה אולי "יותר מדי" נדיב?
לעתים קרובות מתוגמלים בצורה נוראית עבור החסד שעשינו - זו עובדה ידועה והיא תמשיך להיות ככה.
בכל זאת צריך להבחין בין להיות טיפש ולהיות תם, אבל זאת בחירה פנימית.
לפעמים אנחנו סולחים לבוגדים, מתרצים פושעים, שקרנים. אבל איך אפשר לסלוח לגבר או לאשה שמלכלכים ללא בושה כל דבר שבו הם נוגעים?
יש לדניאל לב בוער, אופי נדיב, הוא אב אוהב, בן אוהב. וזה מחמם את הנשמה שלי, כי נשמתי חבולה.

NINA YAEL MAYO AMBASH, mère de Daniel: Détails parmi d’autres

Lorsqu'il y a environ deux ans, "les enfants" ont loué une maison pour séquestrer "les mauvais témoins" du procès, ils étaient probablement amenés à cela par leur "excessif amour" pour Daniel – Prévenue, la police a découvert ce subterfuge et a mis en prison pour quelques mois "les enfants" – (mais pas RachelLea évidemment). Ils sont sortis de prison à condition d'être "sages", à condition de suivre les assistantes sociales, les psychologues, de faire des travaux de redressement etc. Durant cette période "les enfants" ont bien été obligés de comprendre qu'il fallait marcher au pas et changer de cœur et de tête. C'est ce qu'ils ont fait.
Curieusement, la famille Bar Tov n'a jamais été en prison. Bien que RahelLea a été un des membres actifs du projet d'enlèvement des "mauvais témoins", elle n'a pas été emprisonnée, ni son frère Benjamin, ni Sara Myriam ni Moshé – Et bien entendu, Esther Shendel a trouvé le moyen de glisser entre les choses;
Après cette expédition extraordinairement nuisible, les mêmes "enfants" jettent des pierres sur Daniel, pour essayer de passer tous les tords possibles sur celui qui les a accueillis jadis, pour les sauver d'autres expériences d'Esther Shendel.
Voilà Rachel Lea vengeuse qui veut conquérir la confiance de "tous les enfants" et se prend pour leur messagère.
Elle envoie trois "enfants" pour saccager la maison de Daniel déjà éprouvée par la police. Ils volent plein d'objets pour les vendre – pour l'argent, l'argent dont elle a terriblement besoin.
Elle est venue me raconter un jour comment il y a longtemps, les enfants en bas âge ont excité sa sexualité. Plus tard, vers ses 14 ans, elle a été excitée par le désir impérieux de se marier avec David, qui a à peine atteint sa puberté.
Tout cela, on lui pardonne puisqu'elle sait mettre en avant ses raisons, seulement – elle a raconté aussi comment à partir du moment où les Bar Tov ont atterris chez Daniel, toute sa maison a été bouleversée – "car les "enfants Bar Tov" étaient des enfants de la rue".
Je suis indignée par ces constatations, d'autant plus que personne n'a mis le point dessus.
Quand on est mauvais, on est paraît-il mauvais – et il n'y a rien à faire, sauf le constater.

NINA YAEL MAYO AMBASH: Details among others, 2014

When about two years ago, "the children" (in quotes) rented a house to sequester "bad witnesses" from the trial, they were probably brought to it by their "excessive love" for Daniel. Alerted, the police discovered this subterfuge and jailed "the children" for some months - (not Rachel obviously). They were released from prison on condition that they would "behave nicely" i.e., on condition that they would follow the instructions of the social workers and the psychologists, that they would perform remedial work etc. During this period "the children" have been forced to understand that they had to adapt themselves and change the heart and the head. That is what they did.
Strangely the Bar Tov family has never been in prison. While Rachel was an active member of the project of the removal of "bad witnesses", she has not been imprisoned, nor her brother Benjamin, Sara Miriam or Moshe - And of course, Ester Shendel found the means to slide out;
After this extraordinarily harmful journey, the same "children" threw stones at Daniel, trying to play every dirty trick on the one who welcomed them once, to save them from other experiences of Ester Shendel.
That revengeful Rachel wanted to conquer the confidence of all "the children" and thought she was their messenger.
She sent three "children" to ransack the home of Daniel which had already been put on trial by the police. They stole plenty of objects in order to sale them - for money, the money she desperately needed.
She came to tell me one day how long ago, the toddlers had excited her sexuality. Later, around the age of 14, she was excited by the overwhelming desire to marry David, who barely had reached puberty.

פרט אח: (בין היתר)

כאשר לפני כשנתיים, "הילדים"  שכרו בית כדי לעקל "עדים רעים" מהמשפט, הם כנראה עשו כן מתוך "האהבה המופרזת" שלהם כלפי דניאל. המשטרה, אחרי שהותראה (ממישהו או כנראה מישהי), גילתה את תחבולה זו ושמה את "הילדים" במשך כמה חודשים בכלא - (לא את רחל כמובן). הם שוחררו מהכלא בתנאי שהם "יתנהגו יפה", כלומר, בתנאי שהם יצייתו להוראות של העובדים הסוציאליים והפסיכולוגים, שיבצעו עבודה מתקנת וכו'. בתקופה זו "הילדים" נאלצו להבין כי הם היו צריכים להתאים את עצמם ולשנות את לבם ואת מוחם, וכך הם גם עשו.
מוזר שמשפחת ברטוב מעולם לא הייתה בכלא. למרות שרחל היתה חברה פעילה של הפרויקט של חטיפת "העדים הרעים", היא לא נכלאה, ולא אחיה בנימין, שרה מרים או משה - וכמובן, אסתר שינדל מצאה את הדרך איך להחליק החוצה;
לאחר המסע המזיק מאוד הזה, אותם "הילדים" זורקים אבנים לעבר דניאל, מבצעים כל טריק מלוכלך נגד אותו אדם שקיבל אותם בזמנו בביתו, כדי לשמור עליהם מפני חוויות אחרות של אסתר שינדל.
הנה רחל הנקמנית שרצתה לכבוש את האימון של כל "הילדים" וחושבת שהיא השליחה שלהם.
היא שלחה שלושה "ילדים" לבזוז את ביתו של דניאל שהמשטרה כבר התעללה בו. הם גנבו הרבה חפצים כדי למכור אותם - תמורת כסף, הכסף שהיא זקוקה לו נואשות.
היא באה לספר לי יום אחד לפני כמה זמן, הפעוטות רגשו את מיניותה. מאוחר יותר, בסביבות גיל 14, היא הייתה נרגשת על ידי הרצון העז להינשא לדוד, שבקושי הגיע לבגרות מינית.
על כל זה סולחים לה כי היא יודעת להדגיש את נימוקיה, אך היא גם ספרה איך מהרגע שמשפ' ברטוב נחתה בביתו של דניאל, הם הפכו לו את כל הבית -  כי ילדי ברטוב "היו ילדים של הרחוב".
אני מתקוממת לאור הממצאים, במיוחד לאור העובדה שאף אחד לא שם לב לכך.
כשמישהו רע אז כנראה הוא רע ואין מה לעשות חוץ מאשר לקבוע עובדות.